הגל החדש של האלימות החמאסית החל ברצח נתעב של שלושה נערים, שלווה בקריאות שמחה ובחלוקת ממתקים ברחובות, ונמשך בירי עיוור של רקטות וטילים לעבר אזרחים. מה מקור האלימות והשנאה האלה? האם הוא נעוץ ב”סבל של הפלסטינים” כפי שרבים חושבים, או ששורשו עמוק הרבה יותר, ואפילו אינו תלוי כלל במצב הכלכלי-חברתי של ערביי עזה, יהודה ושומרון ושל אלה החיים בתוך הקו הירוק?

סעיף 15 באמנת החמאס ברור ביותר: הבעיה עם מדינת ישראל היא בעיה דתית. היהודים גזלו חלק מדאר אל-איסלאם, שטח שנכבש בעבר על ידי המוסלמים, ובתור שכזה שייך לעד לאומה המוסלמית. לפיכך חלה על כל מוסלמי באשר הוא החובה להילחם נגדנו עד לחיסול מדינת היהודים. המונחים שבהם משתמשים מנהיגי החמאס הם “טיהור אל-קודס ומסגד אל-אקצא”, והכוונה לטיהור אתני, לחיסול כל היהודים, שהם אויבי האיסלאם מראשיתו. יתר על כן וחמור מכך, בעבור ארגון זה, המתבסס על המסורת האיסלאמית עתיקת היומין המקובלת על כל הזרמים הסונים, הגאולה עוברת דרך חיסול כל היהודים, כמובא בסעיף השביעי של אמנת החמאס: הנביא [מוחמד]… אמר: “לא יבוא יום הדין עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים… וכאשר יסתתר היהודי מאחורי אבנים ועצים יאמרו האבנים והעצים… הוי מוסלמי, הוי עבד אללה, יש יהודי מאחורי, בוא והרגהו”.

בתנאים אלה, אין כל תקווה לשינוי מדיניות הארגון: הם יעדיפו למות על פני שינוי באמונתם.

אז מה כן? איך פותרים את הבעיה?

המעיין בעקרונות האיסלאם וביישומם בתולדות המוסלמים נוכח לדעת שיש פיתרון, והוא אפילו קל ליישום, אלא שהוא סותר את התפישה המערבית שלנו, הרואה בוויתורים למנוצח יסוד לפתרון סכסוכים.

למוסלמים יש פטור מהג’יהאד אך ורק במקרה שהם חלשים מכדי לנהלו – המושג הוא: חולשת המאמינים. פטור זה מתבטא בהיתר לחתום על “הודנה”, הפסקת אש שנועדה לאפשר למוסלמים להתחזק עד לרגע המיוחל שבו כוחות האיסלאם יהיו שוב מסוגלים לגבור על אויביהם.

וזו השיטה שבה נוקט החמאס בכל פעם: הוא מכה, מקבל מכות חזרה, מקבל הפסקת אש כאשר המכה שהוא מקבל הופכת כואבת מדי, וחוזר חלילה.

הפסקת אש בזמן שהחמאס מצליח לירות לעבר רוב ערי ישראל, בזמן שהנהגת הארגון כמעט שלא נפגעה, תוביל אותו באופן בלתי נמנע לחידוש קרוב של העימות, עם נפגעים. בעבור החמאס איפוק הוא לא רק חולשה, אלא גם האות המחייב אותו בהמשך הג’יהאד.

ניתן להפנים את מהות הסכסוך ולפעול בהתאם. עלינו להיות חזקים, ולהראות חוזק זו עד תום על ידי עריפת הנהגת החמאס, הן הצבאית והן המדינית, ועל ידי טיפול תקיף בכל מי שפועל או קורא לחיסול היהודים ולהשמדת מדינתם, ללא רחמים המתפרשים לדאבונינו כחולשה על ידי הצד השני.

אם לא נאמץ מדיניות זו, נהיה אחראים בעצמנו להרוגים בשני הצדדים בסבב הבא.

פורסם באתר הארץ ב-7/7/2014

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2379857